ציור הקיר המפורסם ביותר בשאמוני – הסיפורים מאחורי הדמויות

Marie Paradis

פארדיס (1778 – 1839) הייתה לאישה הראשונה שטיפסה על פסגת המון בלאן בחודש יולי 1808 בליווי ז’אק בלמט (הראשון שטיפס לפסגת המון בלאן בשנת 1786). בדרכה לפסגה הייתה באפיסת כוחות אולם הודות לחברי המשלחת, ועל אף בקשותיה למות (התחננה בפני חבריה להשליך אותה אל הנקיק הקרוב ביותר) הצליחה להגיע לפסגת ההר הגבוה במערב אירופה והרוויחה ביושר את מקומה על הקיר המפורסם בשאמוני. כינוייה מאותו יום היה ל “מריה דה מון בלאן”. הישגה שיפר את מצבה הכלכלי (מארי הייתה למשרתת ענייה בממלכת סרדיניה לפני הטיפוס) ומאז אותו יום מספרים שהייתה מחכה עם כיבוד ליורדים מהפסגה הלבנה. האישה הבאה שתכבוש את ההר תעשה זאת 30 שנה אחריה ושמה הנרייט ד’אנג’וויל וגם היא מופיעה על הקיר ליד השניים הראשונים שהגיעו למעלה, ז’אק בלמט וגבריאל פקרד.

Jacques Balmat

מכירים את זה שיש מסלול מאתגר בנינג’ה וכל מה שצריך זה את אותו יובל שמלא שיבוא ויעשה אותו פעם אחת ויפתח את הצוהר למתמודדים נוספים. כזה הוא ז’אק בלמט (1762–1834). אבל כמובן בעוצמות, בתנאים ובזמנים אחרים לגמרי – בהם עדיין לא נכבשו מרבית פסגות העולם. ז’אק היה מטפס הרים, צייד ואספן קריסטלים אותם חיפש בהרים הגבוהים. הוא נולד בעמק של שאמוני והיה לראשון, יחד עם מישל-גבריאל פקרד שהעפיל לפסגת המון בלאן בשנת 1786. בעוד נסיונות של אחרים נכשלו, זכה הישגם של השניים להיות לאבן דרך בתחום הטיפוס ולתרום לא מעט לשאיפתו של האדם להגיע לכל פסגות העולם, באירופה ומחוצה לה.

העלייה של בלמט ופקרד למון בלאן, ללא ציוד מתקדם כמו שאנחנו מכירים היום, הייתה הישג חשוב בהיסטוריה המוקדמת של טיפוס הרים וכך נכתב עליהם:

“ההישג שלהם היה הישג מדהים של אומץ ונחישות, אחד הגדולים בדברי הימים של טיפוס הרים. הוא הושג על ידי גברים שלא רק היו על קרקע בתולית אלא במסלול שכל המדריכים האמינו שהוא בלתי אפשרי” (אריק שיפטון)

במרכז שאמוני ניתן לראות את הפסל המפורסם של הוראס-בנדיק דה סוסור (ולא פקרד כמו שחושבים) ולצידו ז’אק בלמאט מצביע על מון בלאן. 25 שנה קודם לכיבוש הפסגה הציע סוסור פרס כספי למי שיכבוש את ההר. וכך, בשנת 1786 הרוויח בלמט את הזכות לתבוע את כספו. באוגוסט 1787 סייע בלמט לסוסור בעצמו להגיע לפסגה ומאז סייע לעוד רבים אחרים בינהם כפי שציינתי, מארי פרדיס.

Michel-Gabriel Paccard

פקרד, שהיה לשותפו של בלמט לטיפוס הראשון על המון בלאן זכה לתשומת לב פחותה ומאז ההעפלה ההיסטורית התפתחו הבדלי גרסאות בין השניים על מי באמת תרם יותר להגעתם למעלה. תיאורים לא מדויקים בגרסתו של בלמט לא הפריעו להיותו חלק מהפסל המפורסמם ביותר בלב העיירה. בשנת 1834, נפל בלמט מצוק ומת בזמן שחיפש זהב. שותפו פקרד נשא לאישה את אחותו. אגב, הרחוב ממנו אתם יכולים לראות את ציור הקיר המפורסם נושא את שמו (Rue du Dr Paccard) ואם בכל זאת בא לכם סלפי עם פקרד, תצטרכו להתאמץ טיפה יותר על מנת למצוא אותו יושב לו לבדו ומשקיף על ההר.

Horace Bénédict de Saussure 

דה סוסור נולד ב-17 בפברואר 1740 בקרבת ז’נבה והקדיש לא מעט מזמנו לבוטניקה וערך את הטיולים הראשונים מבין רבים לעמק שאמוני, למרגלות מון בלאן, כדי לאסוף דגימות צמחים. סוסור היה לגיאולוג, מטאורולוג, פיזיקאי ומחלוצי הטיפוס האלפיני. יש שיגידו ממייסדיו.

בשנת 1760 הציע סוסור פרס לאדם הראשון שיגיע לפסגת המון בלאן ואף ניסה בעצמו מספר פעמים, בין היתר בגלל התעניינותו במחקרים בוטניים ובקרחונים. בשנת 1767, הוא השלים את הסיור הראשון שלו במון-בלאן, טיול שעשה רבות כדי לחשוף את הטופוגרפיה של החלקים המושלגים של האלפים של סבויה. הוא גם ביצע ניסויים על חום וקור, על משקל האטמוספירה ועל חשמל ומגנטיות.
לאחר ההעפלה הראשונה להר על ידי גבריאל מישל פאקארד וז’אק בלמט ב-1786, היה סוסור בשנת 1787 למטפס השלישי שהגיע להר המפורסם. הישגיו תרמו לא מעט לפיתוח תיירות הטיפוס והפיכתה של שאמוני ל”מֶכָּה” למטפסים.

כל התצפיות והניסויים של סוסור משבעה מסעות אלפיניים סוכמו ופורסמו בארבעה כרכים. האלפים היו מוקד החקירות שלו. הוא ראה בהם את המפתח הגדול לתיאוריה האמיתית על היווצרות כדור הארץ. סוסר בחן מקרוב את נטיית השכבות, את אופי הסלעים, המאובנים והמינרלים. עבודתו עם סלעים ומאובנים הביאה אותו גם להאמין שכדור הארץ עתיק בהרבה ממה שחושבים בדרך כלל והיווה חלק מהבסיס של תורת האבולוציה של דרווין.

סוסיר נשא ברומטרים ומדחום לפסגות ההרים הגבוהים ביותר, והעריך את הלחות היחסית של האטמוספירה בגבהים שונים, את הטמפרטורה שלה, את עוצמת קרינת השמש ואת הרכב האוויר. לאחר מכן, הוא חקר את טמפרטורת כדור הארץ בכל העומקים שאליהם יוכל להניע את מדדי המדחום שלו בין נחלים, נהרות, קרחונים ואגמים.

הוא מת בשנת 1799 בז’נבה. הנצחתו פרט לפסל המפורסם בשאמוני באה לידי ביטוי בבוטניקה. סוג הצמחים Saussurea, אשר חלקם מותאמים לגידול באקלים גבוה אלפיני, נקראים על שמו. התחנה הראשונה לרכבל Skyway Monte Bianco, ב-Courmayeur, עמק אאוסטה, נקראת גם היא על שמו. סוסור גם עשה את דרכו לשטרות הפרנק השוויצרי עד לשנת 2000 בו הופיע על שטר של עשרים.

Joseph Vallot

ג’וזף ואלוט (1854 – 1925) היה מדען, אסטרונום, בוטנאי, גיאוגרף, קרטוגרף ואלפיניסט צרפתי. משפחתו של ואלוט הייתה עשירה, לאחר שעשתה את הונם בעסקי הצבעים והטקסטיל, והדבר איפשר לו להמשיך ולממן את התחייבויותיו המדעיות הגדולות לאורך חייו. הוא נחשב לאחד מהאבות המייסדים של המחקר המדעי על המון בלאן והיה ידוע בעיקר בשל התלהבותו הרבה מההר ועבודתו במימון והקמת מצפה כוכבים בגובה, ממש מתחת לפסגתו, ובעבודת מחקר רבת שנים שהוא ואשתו ערכו שם.

המצפה והבקתת מחסה הסמוכה שהוא בנה לשימושם של מדריכי הרים ולקוחותיהם המנסים להגיע לפסגת מון בלאן, שניהם נושאים את שמו עד היום, למרות שנבנו מחדש בתקופה המודרנית (ראו תמונות).

ואלוט ביקר לראשונה בשאמוני בסביבות 1877 והוקסם מההרים והקרחונים של מסיב המון בלאן. כך הוא העסיק מדריכים לא רק לטפס על המון בלאן, אלא גם לעלות על מסלולים קשים יותר כמו Aiguille du Dru, ואפילו לאסוף צמחים אלפיניים באותו הזמן. במשך כשלושים שנה עבד לצד בן דודו הנרי בפרויקט מכובד בו שירטטו מפה חדשה ומפורטת של מסיב מון בלאן בקנה מידה של 1:20000. משנת 1905 ואילך, עם הידרדרות בריאותו מהשהות הממושכת בגובה רב, החל ג’וזף ואלוט לבלות את חודשי החורף שלו בניס. האקלים היה נוח יותר עבורו שם, אם כי הוא היה לא פחות פעיל. בשנת 1907 היה שותף בהפקת סרט בגודל 9.5 מ”מ המתעד את הטיפוס על המון בלאן. בספטמבר 1920, בגיל 66, עשה ואלוט את הטיפוס האחרון שלו כדי להישאר ולבצע מדידות מדעיות במצפה הכוכבים שלו. משם הוא גם עשה את עלייתו ה-34 והאחרונה לפסגת המון בלאן. 

Jean Charlet Straton

ז’אן-שרלט סטרטון (1840 – 1925) היה לרועה צאן, נגר וסבל עוד לפני שהפך למדריך הרים. קריירת הטיפוס שלו בהמשך הקנתה לו מקום על הקיר המפורסם בזכות שני הישגים: הוא היה לראשון שהגיע לפסגת Petit Dru (מהפסגות המחודדות הבולטות ביותר מעל קרחון מאר דה גלאס המפורסם) והראשון לטפס את פסגת המון בלאן בסוף ינואר 1876 ביחד עם המטפסת הבריטית, ולימים אשתו, איזבלה סטרטון (Isabella Charlet-Straton).

Alfred Couttet

אלפרד קוטט, שכונה “קוטט האלוף” (1889- 1974) הוא גולש סקי, מטפס הרים, מדריך וצלם צרפתי שייבא לצרפת את טכניקת הטיפוס והציוד בו השתמשו באלפים המזרחיים והקים את בית הספר הראשון לסקי ב-1909. כמטפס הרים, הישגו הבולט, היה שעלה וירד מהמון בלאן עד שאמוני ב 12 שעות בחורף. הישג שהחזיק במשך 60 שנה. בהמשך דרכו כמדריך הוא דחף לשימוש בפיתונים הראשונים בשאמוני והיה לבולטים שבבית הספר לטיפוס בעיירה.

Michel-Clement Payot

מישל קלמנט פאיו (1922-1840) כמו כל משפחתו עסקו בטיפוס הרים. על אף שהיה נפח בהכשרתו, עבודו בהרים כסבל עבור מטפסים בריטים סללה את דרכו לקריירת טיפוס ולאגודת המדריכים של שאמוני. הוא נחשב למטפס מחונן והשיג גם פסגות ראשונות בעצמו בהרי האלפים. ההישג הבולט ביותר הוא ההעפלה אל פסגת המון בלאן בשנת 1877 דרך מדרון פיוטריי, הנתיב הדרומי, הארוך והסקצ’י (The Peuterey Integral) לפסגה. מישל פיוט נחשב לאחד מגדולי המדריכים של המחצית השנייה של המאה ה-19. הוא מופיע גם בשורה האחרונה, מעשן מקטרת.

Lionel Terray

ליונל טראי (1965-1921) היה מטפס הרים צרפתי ומדריך סקי וממובילי הלחימה בהרים נגד גרמניה בתקופת מלחמת העולם השנייה. הוא נחשב למטפסים המהירים באלפים הצרפתים, האיטלקים והשוויצרים. לאורך חייו טיפס על פסגות גם מחוץ לאלפים כמו באנדים וההימלאיה. כשרון הטיפוס שלו הפכו אותו לאחד המחלצים הטובים. בשנת 1957 חילץ ארבעה מטפסים מהקיר הצפוני והאימתני של האיגר (eiger) בשוויץ ואף אוזכר באחד מהספרים בנושא (The climb to hell). חילוץ נוסף בשנת 1956 הסתיים בסילוקו מאגודת המדריכים של שאמוני כאשר החליט לצאת ולחלץ שני מטפסים בדצמבר 1956 במון בלאן. האגודה סירבה להשתתף בטענה שהסיכון הרב למחלצים הוא גדול מדי. טרי ארגן צוות מצומצם ויצא בכל זאת לנסיון החילוץ.

Louis Lachenal

לואי לאכנאל (1921 – 1955) הוא מטפס צרפתי שהיה לאחד משני מטפסי ההרים הראשונים שטיפסו לפסגה של יותר מ-8,000 מטר ב-3 ביוני 1950 במשלחת אנאפורנה הצרפתית. יחד עם מוריס הרצוג, הוא הגיע לפסגת אנאפורנה 1 בנפאל בגובה של 8,091 מ’ (מה שעלה לו בכריתה חלקית של העקבים) בעבר הוא עשה את העלייה השנייה של החזית הצפונית של האיגר ב-1947, עם ליונל טרי. כמו חבריו לגזוזטרה היה בין מטפסי הרים מהירים ומוכשרים. הוא מת כך שנפל לתוך סדק מכוסה שלג ונעלם בזמן סקי בעמק בלאנש בשאמוני. על שמו פסגת Pointe Lachenal ברכס המון בלאן.

R. Frison-Roche

רוג’ר ג’וזף פרננד פריסון-רוש (1999-1906) הוא מדריך הרים, עיתונאי, מדריך סקי, חוקר, מרצה וסופר צרפתי. לאחר מלחמת העולם הראשונה הבין שהוא מאוהב בהרים ולקח חלק בשלל אירועים ברוח הספורט והטיפוס (בינהם היה למזכיר אולמפיאדת החורף בשאמוני בשנת 1924). ב-1930, הוא סוף סוף הגשים את חלומו כשהתקבל ל-Compannie des guides de Chamonix. ב-1932 היה כתב בשידור הרדיו הראשון מפסגת המון בלאן. בתקופת מלחמת העולם השנייה היה לכתב מלחמה ונפל בשבי הגרמני אך מצא את דרכו לשאמוני, שם המשיך להסתתר. ב-1965 השתתף בהקמת האיגוד הבינלאומי של מדריכי הרים (UIAGM) והפך לנשיא הוועדה הזמנית עד 1969, אז הפך לחבר כבוד.

R. Claret-Tournier

רנה קלרט-טורנייר נולד ב-1917, צאצא לשושלת דוקטור מישל גבריאל פקארד, הכובש הראשון של מון בלאן ב-1786. בזמן שירותו הצבאי בחיל התותחנים בתקופה מלחת העולם השנייה נפל בשבי ונשלח לעבודות כפייה באוסטריה וגרמניה. בעל כורחו ומתוך כשרון קלט את השפה הגרמנית, דבר שהקנה לו לקוחות רבים מאיזור הריין כמדריך בעמק שאמוני. בהיותו בגיל 75 טיפס בפעם האחרונה על המון בלאן, זה היה הטיפוס ה-530 שלו שאושר על ידי Compagnie des Guides de Chamonix. הוא היה אחד הזקנים המהוללים שהפכו לאגדה עוד בחייהם. הוא מת בשנת 2013 בגיל 96 בגלל מה שהוא כינה “מחלת מון בלאן, סרטן העור”.

Armand Charlet

ארמנד צ’ארלט (1975-1900) היה בין מטפסי ההרים והמדריכים המפורסמים ביותר של תקופתו. “המגדלור של דורו” כך נכתב עליו ושמו ניצב לצד הטיפוסים הקשים ביותר לפסגות רכס המון הבלאן. באמתחתו למעלה משלושת אלפים טיפוסים וכיבוש ראשוני של 7 פסגות. הוא השתתף ברבים מסרטי ההרים הראשונים, ז’אנר קולנועי שהתפתח לאחר מלחמת העולם הראשונה. במהלך מלחמת העולם השנייה, שרלט השתמש בכישורי טיפוס ההרים שלו וסייע לניצולים לעבור את הגבול, כנגד הגרמנים (ראו גם כתבה דומה בנושא זה כאן – תחת שמי ארגמן).

גסטון רבופאט נולד ב-7 במאי 1921 במרסיי, צרפת. הוא היה אלפיניסט, מדריך הרים וסופר צרפתי. גם הוא היה לחבר במשלחת הראשונה לפסגת אנאפורנה 1 ב-1950 והאדם הראשון שטיפס על כל ששת החזיתות הצפוניות הגדולות של האלפים. הוא החל לטפס בגיל 14 בקלאנקס ליד מרסיי ובגיל 16 היה כבר לחבר במועדון האלפיני הצרפתי. שם גם פגש את ליונל טרי.

הוא קיבל את ההסמכה שלו למדריך הרים בגיל 21, למרות שגיל המינימום להסמכה הוא 23 ובשנת 1944 הפך למדריך של הסקי הלאומי הצרפתי ולקח חלק בבית הספר לטיפוס הרים (ENSA) וכן בבית הספר הצבאי של ההרים הגבוהים, שם שימש כמדריך טיפוס הרים במשך מספר שנים, ובסופו של דבר זיכו אותו באות לגיון הכבוד הצרפתי.

לאורך הקריירה שלו הדריך מטפסים ומטפסי הרים רבים, חדשים ומנוסים, במעלה הרי האלפים. בשנות ה-50 הוא היה ידוע כאחד המומחים המובילים במסיב המון בלאן בהרי האלפים, שם קבע מספר מסלולים בעצמו.  תשוקתו לטיפוס לא עצרה מעולם. בגיל 64 מת גסטון רפופאט מסרטן בפריז, צרפת. טכניקת הטיפוס גסטון נקראת על שמו.

Edouard Cupelin

אדוארד קופלין משאמוני, הוא המדריך שאיתו החלה גברת אוברי לה בלונד (Mrs Aubrey Le Blond), מטפסת ומחברת ספרי טיפוס את קריירת הטיפוס שלה (תכלס שווה לקרוא עליה קצת פה). על אדוארד לצערי לא מצאתי הרבה מידע.

François Devouassoud

פרנסואה דבואסוד (1831 – 1905) היה המדריך האלפיני הצרפתי הראשון שנשא את גרזן הקרח שלו אל השלגים של הטווח הרחוק, מחוץ לאלפים. על אף שלא היה מטפס מצטיין, אהב לחקור ותמיד הרגיש בבית בהרים, הוא היה במיטבו על הקרח ורבים רצו אותו כבן לוויה אידיאלי למסעות ארוכים. דבואס היה לאחד מהחלוצים הראשונים שיצאו בזמנים שונים לקווקז, ההימלאיה, ניו זילנד או האנדים. בשנת 1868 הוא עשה את העליות הראשונות של קזבג והפסגה המזרחית של אלברוס בקווקז.

Joseph Ravanel

ג’וזף רוואנל (1869 – 1931) או בכינויו לה רוז’ (האדמדם. בגלל שיערו). הוא מדריך הרים גבוהים שהחל את דרכו כסבל ומאוחר יותר הוביל עשרות לקוחות לפסגות המון בלאן. הוא נחשב לאחד המדריכים הגדולים של שאמוני. הוא פרץ מסלולים רבים בעמק והיה לראשון שעשה את מעבר שאמוני-צרמט על מגלשיים בשנת 1903 עם דוקטור מישל פיוט, כאשר תחום זה הופיע בעמק.

Michel Croz

מישל קרוז (1830 – 1865) היה מדריך הרים צרפתי בתקופת תור הזהב של האלפיניזם. הוא זכור בעיקר על מותו במהלך הירידה מהמטהורן אחרי שהיה חלק מהמשלחת הראשונה שהעפילה להר הטובלרון המפורסם יחד עם המדריך אדוארד ווימפר הבריטי. המשלחת הצליחה לבצע את העלייה הראשונה למטרהורן ב-14 ביולי 1865 ובמהלך הירידה קרוז ירד ראשון אולם החלקה של אחד המטפסים הביא לגרירתם אל התהום של מרבית המשלחת אל מותן, דרך 1,400 מטרים של קרח ושלג. מלבד אדוארד ווימפר ועוזרו, אף אחד לא שרד.