כפית של עמוס עוז לכבוד הט”ו בשבט – אהבת הארץ

אהבת הארץ / עמוס עוז

קטע #1 – פנים שונות לאהבת הארץ

“אפשר, למשל, לאהוב את ארץ ישראל כדרך שאהב אותה סבי ז”ל, שהיה רביזיוניסט ותיק וחירות’ניק נלהב…סבי חי בארץ ישראל ארבעים וחמש שנה, ולא היה בגליל ולא ירד לנגב. הוא היה בירושלים. בתל אביב, ברמת גן. פעם אפילו שם את נפשו בכפו והפליג אל הדרום העמוק: בילה שעות אחדות בגדרה.
אבל את ארץ ישראל אהב בכל נפשו, וגם כתב לכבודה שירי אהבה (ברוסית). אהב אותה כפי שניגלתה לו מחלון ביתו: פיסת סלע, צלע הר, שקיעות סוף הקיץ, איוושת אורן, דליקת הג’יראניום בחצר, לטאה על קיר של אבן, שתיים שלוש צפורים שמעולם לא טרח ללמוד את שמן בצמרת של עץ שמעולם לא ידע את שמו. כ לאלה היו לו ארץ ישראל. והוא אהב אותה, ובאהבתו זו היה כרוך – אם לשפוט על פי שיריו – מאבק פנימי לא קל, מפני שאי שם בעומק נפשו קיננו נופים אחרים, נופי נהרות ושלג וסופות חורף בעצי אשוח. הוא אהב את ארץ ישראל על זרותה ועל אף זרותה.

ואפשר לאהוב את ארץ ישראל כדרך שאהב אותה נחום גוטמן. בגושי צבע עזים, בצהוב פראי, בתכלת יוקדת, באדום לוהט, בלי שום גווני ביניים..באורגיה של אור-קיץ.

ואפשר לאהוב את ארץ ישראל בדרכם של ותיקי חולדה: בהתפעמות אירוטית מחופן אדמה לחה, בלטיפה ארוכה וחושנית לסיקוסי עץ זית, בריב גדול עם צעירי הקיבוץ הגורסים שמטע זיתים חייב לפנות את מקומו לשדה כותנה.”

קטע #2 – נגד שמירת טבע

“ועכשיו הגיע תורו של וידוי נורא. אני מתנגד לשמירת הטבע. עצם האידיאל של “שמירה” אינו מקובל עליי כמעט בשום תחום מתחומי החיים. לא באנו לעולם כדי לשמור או לשמר איזה דבר: מצוות, מעשי אבות, טבע או מורשת תרבות. יש איזה עיוות בכל מסורת ובכל הלך נפש אשר במרכזו עומד מעשה של “שימור”. אין אנו יורשיו של מוזיאון, ולא באנו לעולם כדי להסיר בסבלנות את האבק מעל מוצגים או כדי לצחצח את הזגוגיות ולהוליך להקות של מבקרים הולכים על בהונותיהם משכיית חמדה לשכיית חמדה. אין אנו קיימים אך ורק כדי לשמר:מסורת אבות או פלאי טבע, זיכרונות ילדות או חפציקודש. פן יהיו חיינו לחיי פולחן. העולם אינו מוזיאון.
גם הטבע אינו מוזיאון. גם התרבות אינה מוזיאון, מותר לגעת! מותר להזיז, לקרב, להרחיק, לשנות ולהטביע את חותמנו אנו. גע באבן, גע בחי, גע בזולת.

כיצד לגעת?

טיב הנגיעה יכול לשמש נושא לספרים גדולים. אתרכז בשאלת הנגיעה בטבע. אם הייתי צריך לסכם זאת על רגל אחת ובמילה אחת, הייתי אומר : באהבה.

איש ואישה באהבתם נוגעים זה בזה ואף משנים זה את זה דרך אהבתם. וכן הורה וילדו. אחים ואחיות. אדם וחברו. אדם ותרבותו, מורשת אבותיו. אדם ובית מגוריו. בתנאי שהנגיעה והשינוי יהיו הדדיים, “דו-סטריים”: בעוד אתה משנה את הנפשות הקרובות לך או את סביבתך או את נופיך, היה מוכן להינגע ולהשתנות על-ידם. בעוד אתה מעצב את העולם, הנח לעולם לעצב אותך. ארץ ישראל אינה המוזיאון של אלוהים. שום מקום אינו המוזיאון של אלוהים. שום זולת או חפץ, חי או דומם, אינו חפץ של פולחן. מותר לגעת ומותר לשנות, כל עוד אתה עצמך מוכן להינגע ולהשתנות. התנאי הוא אהבה.

אני יודע: אי-אפשר “לחנך לאהבה”. לא “לחנך לאהבת הזולת”, לא “לחנך לאהבת המסורת”, לא “לחנך לאהבת הארץ” ולא “לחנך לאהבת הנוף”. באהבה אפשר להדביק את הזולת, לפעמים. אהבה אפשר לעורר, לפעמים, אבל לא ביד רמה ולא בזרוע נטויה ולא בחמת ועם, אלא מתוך הלך נפש של הדדיות. אתה בא אל מקום כלשהו, הר, מדבר, מעיין, או – לענייננו – בית, חצר, חדר. אתה משנה אותו ומטביע עליו את חותמך. אך כדאי לך להיפתח ולהניח לכל אלה הזדמנות להטביע עליך את חותמם הם. ולעניין זה, דין זולת כדין עץ. אם צומחת תאנה זקנה בחצרך, ואם צל התאנה הזאת אהוב עליך, מותר לך לקום ולגזום מענפיה. רק אל תעשה זאת בקנאות. אפילו לא בקנאות של משמרים”.

קטע #3 – ציונות ונופי הארץ

“הציונות בגירסתה המוקבלת עלי, היא – בין היתר – מאמץ קולקטיבי של היהודים לחפש ולמצוא בארץ ישראל החלמה ומנוחת נפש. דורות על דורות חיו היהודים באוקטבות רגשיות גבוהות מדי: שואה או ישועה, יאוש או אקסטזה…טהרה או טומאה, הכל או לא כלום….תמיד בקוצר רוח, בקדחתנות, בהתייחסות יוקדת אל מה שהיה פעם ואל מה שעתיד להיות. לא אל העכשיו. לא אל ההווה. לא אל הרגע הזה. ההווה הוא תמיד מסדרון בין החורבן לגאולה או בין ימי קדם לבין ימים שיתחדשו כקדם.

כאילו חיו היהודים בזמן בעל שני מימדים – עבר ועתיד. מתוך היחס הארעי והקדחתני של היהודים אל רגע ההווה, נגזר גם יחסם של היהודים אל העולם הסובב: העצמים, החי והצומח, הנוף: כל זה מקרי ובן חלוף, כל זה אינו ראוי לשום שימת לב…היה זה יחס חולה, היסטרי, רדוף פחדים ורודף ישועות.

הציונות, עפ”י גרסתה הקרובה לליבי, באה לרפא את המחלה הזאת. לצנן קצת את הנפש היהודית. להרגע. להנמיך את האוקטבה הרגשית. לחדול מן האקסטזה ומן הדכאון המתחלפים לסירוגין בנפשותינו. לגלות אט אט שהחיים עשויים קצת שמחה וקצת התמודדות וקצת אהבה וקצת התבוננות חרישית באנשים, בעצמים דוממים, בנוף. קצת זריחות וקצת שקיעות שמש. קצת מראות שלכת בשלהי קיץ, קצת הליכה אל הזולת וקצת הליכה מפני הזולת אל מקום של פנאי ושתיקה ובדידות.”

***

בקטע האחרון עמוס יחתום את נאומו באזכור המילה ענווה (“אהבה יש בה מיסוד הענווה”) ושיש לעמוד מול ההרים הגבוהים (“השגיאים”) וגם מול חרק קטן באותה צורה – בענווה. “גם אם בחרת לסלול כביש”, הוא יכתוב, “עשה זאת בענווה. היום אתה כאן מחר יהיו פה אחרים”.

לסיכום הוא יאמר: “אם יש סיכוי לעורר הקשבה, סובלנות וענווה בחברה הרחוקה בדרך כלל מן הסגולות האלה, הרי הסיכוי הזה מוכרח להתחיל בגוף ראשון יחיד”.

***

הנאום הזה תופס אותי בהרבה מקומות. חלק ממנו עוד לא התיישב אצלי לגמרי. אך דבר אחד כן והוא החיבור והקשר בין אהבת הארץ, על משעוליה ושביליה, לבין תחושת השייכות אליה. ציונות מודל 2024? או בקיצור…

ואהבת לארצך כמוך.

ט”ו בשבט שמח.